נבואה זו עוסקת בגורלם של כלי המקדש הגדולים והמרכזיים שנותרו בירושלים, ומבחינה בין סוגי הכלים השונים וייעודם ההיסטורי. המילה אֶל בתחילת הפסוק משמעותה "על" או "בעבור", כלומר הנבואה נאמרת אודות הכלים הללו [רד"ק].
הפרשנים מסבירים את מהות הכלים המוזכרים בפסוק: הָעַמֻּדִים הם עמודי הנחושת העצומים שעמדו בבית המקדש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הַיָּם הוא כינוי למקווה המים הגדול, העשוי כעין גיגית נחושת, שעשה שלמה המלך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הַמְּכֹנוֹת הן הבסיסים והכנים שעליהם עמדו כיורות הנחושת [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק פותח במילים "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת", פתיחה שחוזרת על עצמה שוב בפסוקים הבאים. בעוד שיש מי שרואה בכפילות זו תוספת סגנונית ולשונית בלבד [מלבי"ם בביאור המילות], הגישה המעמיקה יותר מצביעה על הפרדה נבואית מכוונת. הנבואה מחלקת את הכלים לשתי קבוצות בעלות גורל שונה. הכלים המוזכרים בפסוק זה, שהם כלי הנחושת הגדולים, נידונו לגלות בבבל ולא לשוב. לעומת זאת, יתר הכלים, שהם כלי הכסף והזהב, נידונו לגלות אך הובטח כי הם ישובו לירושלים. חלוקה זו אכן התקיימה מבחינה היסטורית, שכן בימי כורש הושבו ארצה רק כלי הכסף והזהב, ואילו עמודי הנחושת, הים והמכונות נותרו בבבל [מלבי"ם].
הבדל זה בא לידי ביטוי גם בשם ה' הנזכר בנבואות. בפסוק שלנו, העוסק בכלים שיילקחו לבבל ולא ישובו, מוזכר השם "ה' צְבָאוֹת" המבטא את שליטתו המוחלטת וכוחו של ה' להעניש ולהגלות כרצונו. לעומת זאת, בפסוקים הבאים העוסקים בכלים שעתידים לחזור, מתווסף התואר "אלהי ישראל", המבטא את ההשגחה, האהבה והרחמים של ה' על עמו בעת השבתם מן הגלות [מלבי"ם].