יצא לכם פעם לחשוב מה קרה לכל הכלים המיוחדים והעצומים שהיו בבית המקדש כשהוא נחרב? ירמיהו הנביא מספר לנו מה ה' מתכנן לעשות לכלים הגדולים שנשארו בירושלים. המילה אֶל בתחילת הפסוק לא מתארת כיוון של הליכה, אלא משמעותה "על", כלומר הנבואה נאמרת על הכלים האלה.
אילו כלים? הפסוק מזכיר את הָעַמֻּדִים, שהם עמודי נחושת עצומים שעמדו בבית המקדש. בנוסף מוזכר הַיָּם, שזה לא הים עם הגלים שאנחנו מכירים, אלא כינוי לבריכת מים גדולה מאוד שעשויה מנחושת שבנה שלמה המלך. וגם הַמְּכֹנוֹת, שהן הבסיסים החזקים שעליהם עמדו כיורי הנחושת.
למה הנבואה מזכירה דווקא את כלי הנחושת הגדולים האלה בנפרד? מתברר שיש להם גורל שונה משאר הכלים. הכלים הענקיים האלה נידונו להילקח לגלות בבבל ולא לחזור לעולם. לעומת זאת, כלי הכסף והזהב, שמוזכרים בהמשך, כן יחזרו יום אחד לירושלים. ואכן, שנים רבות לאחר מכן, הושבו לארץ ישראל רק כלי הכסף והזהב, ואילו כלי הנחושת הגדולים נשארו בבבל. בגלל שהכלים האלה נלקחים ולא יחזרו, הפסוק משתמש בשם ה' צְבָאוֹת, שם המבטא את הכוח המוחלט והשליטה של ה' להעניש ולהגלות כרצונו.