בזמן של תסיסה פוליטית אזורית, מתגבשת קואליציה נגד האימפריה הבבלית. נציגים מהממלכות השכנות מתכנסים בירושלים כדי לרקום מרד משותף, והנביא מצטווה להעביר דרכם מסר פיזי חד וברור לאדוניהם בדמות מוסרות ומוטות, המסמלים את ההכרח להיכנע לבבל.
המילה וְשִׁלַּחְתָּם מכוונת לשליחת אותם מוטות ומוסרות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], והם נשלחים ביד מַלְאָכִים, כלומר שליחים מיוחדים שהגיעו מאותן מדינות לירושלים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
מתוך הכתוב עולה מתח כרונולוגי מסוים: הנבואה נאמרה במקור בראשית ימי יהויקים, אך הפסוק מזכיר במפורש את צדקיהו. הפרשנים מציגים שתי דרכים מרכזיות ליישוב פער זה. הגישה הראשונה גורסת כי ה׳ הודיע לירמיהו מראש בימי יהויקים על שליחת המוטות, אך הפעולה עצמה התרחשה בפועל רק שנים מאוחר יותר, כאשר צדקיהו עלה לשלטון [מצודת דוד]. ייתכן שהמוטות נשארו אצל ירמיהו, או אף על צווארו, במשך זמן רב עד שהגיעה העת לשלוח אותם [ביאור שטיינזלץ]. אירוע זה התרחש בשנה הרביעית למלכות צדקיהו, תקופה שבה נבוכדנצר הפקיד את צדקיהו כשליט עליון על חמשת המלכים הללו. עול השעבוד הבבלי היה מונח על צווארם במשך חמש עשרה שנה ברציפות, עד שנשבר על ידי חנניה בן עזור [רש"י].
לעומת זאת, גישה אחרת פותרת את שאלת הזמנים על ידי היצמדות לפשט הכתוב. לפי פירוש זה, נבוכדנצר המליך את צדקיהו כמשנה למלך עוד בימי יהויקים. משום כך, צדקיהו עסק בענייני המלוכה וכבר כונה מלך יהודה. שליחי הגויים הגיעו אליו כדי לכרות ברית ולמרוד בבבל, וירמיהו נצטווה להזהיר אותם לבל יעשו זאת [מלבי"ם].