החלטת ה׳ מעצבת מציאות מדינית חדשה שבה הכניעה לשליט בשר ודם היא ביטוי להשלמה עם הגזרה האלוהית. נבוכדנאצר מקבל את כוחו, מינויו והסיוע להצלחתו ישירות מאת ה׳ [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מדגיש את החובה להיכנע דרך הניסוח אֹתוֹ אֶת־נְבוּכַדְנֶאצַּר. מבחינה לשונית, הוספת מילת היחס "את" מיד לאחר הכינוי "אותו" היא תופעה דקדוקית חריגה המופיעה פעמים בודדות במקרא [רד"ק]. מעבר להיבט הלשוני, כפילות זו מרמזת על רובד נסתר: הכניעה לנבוכדנאצר בעולם הזה מקבילה לכניעה לשר של מעלה הממונה עליו בשמיים [חומת אנך].
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת כפל הלשון בהמשך הדברים, בין אֲשֶׁר לֹא־יַעַבְדוּ אֹתוֹ לבין וְאֵת אֲשֶׁר לֹא־יִתֵּן אֶת־צַוָּארוֹ בְּעֹל. גישה אחת רואה בכך חזרה רעיונית שנועדה להדגיש את חומרת הסירוב לקבל את השעבוד מרצון [מצודת דוד]. גישה שנייה מזהה כאן רמות שונות של כניעה: אין חובה להשתעבד בפועל למלך בבל, ודי בהסכמה הצהרתית לקבל את עולו ולהעלות לו מס כדי להינצל [חומת אנך].
גישה שלישית, היסטורית־מדינית, מסבירה כי באותה תקופה אומות קטנות נאלצו לחסות בצילן של אימפריות. האזהרה מופנית למצב שבו אומה מסרבת לעבוד את מלך בבל ישירות, אך גם אינה משתעבדת למעצמה אחרת המסוגלת להגן עליה מפניו. אומה שתבחר בעצמאות מוחלטת ללא כל חסות, תיענש [מלבי"ם].
העונש על הסירוב מתואר במילה אֶפְקֹד, המבטאת השגחה והתערבות אלוהית פעילה בהבאת חרב, רעב ודבר [מצודות]. הפורענות תימשך עַד־תֻּמִּי אֹתָם, כלומר עד להשמדה ולכיליון מוחלט של אותם מורדים [מצודות, ביאור שטיינזלץ]. פועל זה מופיע כאן במשמעות אקטיבית, ומלמד שה׳ הוא זה שמכלה אותם בפועל באמצעות ידו של מלך בבל [רד"ק].