הדברים נסובים עַל הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים, אותם כלים שנשארו בתוך בית ה' ובבית מלך יהודה שבירושלים [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על כך שהכתוב חוזר ופותח בהכרזה כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת, למרות שפתיחה זהה הופיעה רק שני פסוקים קודם לכן. החזרה נובעת מכך שהפסוק הקודם האריך בפרטים וקטע את רצף הדיבור. כדי לחדש את הקשר ולשמור על יופי הלשון, המקרא חוזר על פתיחה זו, כפי שרגיל הכתוב לעשות במקרים של הפסקת הרצף [מצודת דוד, חומת אנך].
עם זאת, קיימת הבחנה דקה ומשמעותית: בניגוד לפסוק הקודם, כאן התווסף התואר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. תוספת זו באה ללמד שגם בשעת כעס ודין, ה' זוכר את רחמיו על עמו, והיא טומנת בחובה הבטחה שעתיד הוא להשיב את הכלים הללו בחזרה למקומם [חומת אנך].