בזמן גלות יכניה, נבוכדנאצר מלך בבל הגלה עמו חלק ניכר מהאליטה של ירושלים ולקח את כלי הזהב מבית המקדש. עם זאת, הוא הותיר מאחור כלים העשויים נחושת, שאף על פי שהיו בעלי ערך, הוא לא מיהר לקחתם באותה עת [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי המילה בַּגְלוֹתוֹ משמעותה "בְּהַגְלוֹתוֹ" – כלומר, בעת שהגלה את יכניה ואת שרי יהודה לבבל. מבחינה דקדוקית, האות ה"א הושמטה מהמילה כדי להקל על הקריאה, והתנועה שלה עברה לאות בי"ת המשמשת כאות יחס בתחילת המילה [רד"ק].
לגבי התיבה חֹרֵי, הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לשרים, לגדולים ולחשובים שבאנשי יהודה וירושלים. מקור המילה, לפי [מצודת ציון], נובע מהשורש המציין לובן וחיוורון. כינוי זה משמש להבחנה מעמדית בין השרים רמי המעלה לבין האנשים הפשוטים והשפלים, אשר מכונים במקרא בלשון ניגוד "חשוכים".