גזר דין חמור ומידי מופנה כלפי נביא השקר, וקובע את סילוקו מן העולם בעקבות דברים שבדה מלבו בשם ה'. העונש נפתח במילה לָכֵן, המציינת כי תוצאה זו נובעת ישירות מכך שניבא שקר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ההכרזה הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ משמעותה גירוש והרחקה [מצודת ציון]. עונש זה של סילוק מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מתפרש כהורדה אל מתחת לקרקע, כלומר קבורה בתוך האדמה המרחיקה את האדם מעל פניה [רד"ק].
מועד העונש נקבע באופן חד-משמעי: הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת. קביעה זו מעוררת דיון לגבי התזמון המדויק של מותו. יש המפרשים כי הוא אכן מת באותה השנה, אך נקבר רק בשנה שלאחריה [רש"י]. מסורת חז"ל שופכת אור על דרמה שהתחוללה סביב מועד זה: חנניה מת בדיוק בערב ראש השנה, אך ציווה על משפחתו להסתיר את דבר מותו עד לכניסת השנה החדשה. מטרתו הייתה לגרום לעם לחשוב שדברי ירמיהו לא התקיימו באותה השנה. גישה נוספת מציעה כי השנה המוזכרת בפסוק אינה מתייחסת לשנת לוח השנה הכללית, אלא למניין שנות חייו של חנניה עצמו [חומת אנך].
הסיבה לעונש מסוכמת במילים כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה'. משמעות המילה אֶל בהקשר זה היא "על" [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. חנניה דיבר סרה על ה', בכך שאמר בשמו דברים שקריים שלא ציווה עליו, ואותם דברים ממש הם אלו שפגעו בו לבסוף והביאו למותו [ביאור שטיינזלץ].