העימות הפומבי בין נביא האמת לנביא השקר מגיע לנקודת הכרעה. לאחר הבעת משאלה אישית שאכן תתגשם נבואת השלום והטובה, מוצג כלל יסוד מהותי על טבעה של הנבואה האלוהית ועל הדרך לבחון את אמינותו של הנביא.
הקריאה אַךְ שְׁמַע נָא מגיעה כהסתייגות. למרות הרצון הטבעי בבשורות טובות, אין סיבה להאמין לנביא המבשר טובות יותר מאשר לנביא המנבא רעות [מצודת דוד]. ההדגשה כי הדברים נאמרים בְּאׇזְנֶיךָ וּבְאׇזְנֵי כׇּל הָעָם נועדה להבהיר כי מדובר בהצהרה פומבית וגלויה הנאמרת בפני כולם, ולא בסתר [מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי הדבר שעליו ירמיהו מדבר נוגע למבחן שבו נמדד נביא, תוך הבחנה ברורה בין נבואת פורענות לנבואת שלום. התכלית המרכזית לשמה ה' שולח נביאים היא להזהיר את העם מפני רעה עתידית, כדי לעורר אותם לחזור בתשובה [מלבי"ם]. לכן, אם נביא מנבא רעה והיא אינה מתרחשת, הדבר אינו מוכיח שהוא נביא שקר. ייתכן שהעם חזר בתשובה וה', שהוא רחום וארך אפיים, ביטל את הגזירה, כפי שאירע לאנשי נינוה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
לעומת זאת, ה' אינו נוהג לשלוח נביאים רק כדי לבשר בשורות טובות, אלא אם כן הדבר נועד לבסס את אמינותו של הנביא בעיני העם [מלבי"ם]. משום כך, נביא המבטיח טובה ושלום עומד למבחן מוחלט: אם נבואתו אינה מתגשמת במלואה, הרי הוא נביא שקר. זאת משום שהבטחה אלוהית לטובה אינה חוזרת ריקם ואינה מתבטלת [רש"י, רד"ק].