בתגובה לנבואת השקר האופטימית של חנניה, ירמיהו מגיב באופן מפתיע ומביע משאלה כנה שהנבואה הטובה אכן תתגשם. אף על פי שהוא יודע שמדובר בשקר, הוא מראה כי אין לו כל התנגדות אישית לטובת העם, ואדרבא, הוא היה שמח אילו הדברים היו קורים במציאות [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק פותח במילים וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, אף על פי שירמיהו כבר החל לדבר אל הנוכחים בפסוק הקודם. כפילות זו נובעת מדרכו של המקרא לחזור על פועל האמירה לאחר שהיה הפסק או תיאור ארוך של הדברים [מצודת דוד, חומת אנך]. מעבר לכך, החזרה מצביעה על שינוי בכוונתו של ירמיהו: בעוד שבתחילה הוא דיבר אל חנניה והעם, כעת כשהוא אומר אָמֵן הוא מכוון את דעתו כלפי מעלה ומדבר אל ה' דרך תפילה אישית [חומת אנך].
המילה אָמֵן מבטאת את תקוותו של ירמיהו שדבריו של חנניה יאומנו ויתקיימו [מצודת דוד]. גם המילה יָקֵם משמשת כאן כלשון תפילה ובקשה מה' [רש"י, מצודת דוד]. כאשר ירמיהו מוסיף את המילים אֲשֶׁר נִבֵּאתָ, הוא אינו מודה שאכן מדובר בנבואת אמת, אלא רק משתמש בלשונו של חנניה ולפי טענתו, שכן באמת חנניה בדה את הדברים מלבו [מצודת דוד].
לצד הפשט, בעלי האגדה מוצאים בדברי ירמיהו רובד נוסף של עוקצנות כלפי חנניה. לפי מדרש זה, ירמיהו אומר לחנניה כי התגשמות הנבואה תיטיב עמו אך תרע עם חנניה: ירמיהו, בהיותו כהן, ירוויח ויזכה לאכול מקדשי המקדש אם הבית יעמוד על תלו. לעומת זאת, חנניה, שהגיע מהעיר גבעון, יחזור לשמש בתפקידם ההיסטורי של הגבעונים ויהפוך לעבד חוטב עצים ושואב מים במקדש [רש"י, רד"ק]. עם זאת, מנגד לגישה המדרשית, על פי הפשט חנניה היה ישראל רגיל ורק התגורר בגבעון, שכן הגבעונים המקוריים כבר לא ישבו שם מאז שנפלה העיר בנחלת שבט בנימין [רד"ק].
גישה מדרשית נוספת מבקרת את תגובתו הפייסנית של ירמיהו ורואה בה חנופה לאדם רשע. הפרשנים לומדים מכאן שכל המחניף לרשע סופו ליפול בידו או ביד צאצאיו, וכך אכן קרה לירמיהו, שלבסוף נתפס והוכנס לבית הכלא על ידי יראייה, נכדו של חנניה [רש"י].