קרה לכם פעם שמישהו הבטיח הבטחה שנשמעה טוב מכדי להיות אמיתית, ובכל זאת בתוך הלב ממש קיוויתם שהיא תקרה? זה בדיוק מה שמרגיש ירמיהו. חנניה הרגע אמר נבואה טובה ומשמחת, וירמיהו יודע שזה שקר גמור. אבל ירמיהו כל כך אוהב את העם שלו, שאין לו שום התנגדות. להפך, הוא היה מאוד שמח אם הדברים הטובים האלה באמת היו קורים במציאות.
לכן התנ"ך חוזר וכותב וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא, למרות שהוא כבר התחיל לדבר קודם. החזרה הזו קורית בדרך כלל אחרי הפסקה בדיבור, והיא מראה לנו שירמיהו משנה כיוון. קודם הוא דיבר אל חנניה והעם, ועכשיו הוא פונה למעלה אל ה' בתפילה אישית. הוא אומר אָמֵן, מילה שמבטאת את התקווה הגדולה שלו שהדברים יתקיימו, ומוסיף את המילה יָקֵם, שהיא בעצם תפילה ובקשה מה' שיעשה את הטוב הזה. כשהוא אומר לחנניה את המילים אֲשֶׁר נִבֵּאתָ, הוא ממש לא מסכים שזו נבואת אמת. הוא פשוט משתמש במילים של חנניה, למרות שהוא יודע היטב שחנניה המציא את הכול מליבו.