מבחן האמת של נביא נמדד ביכולתו לעמוד מאחורי בשורותיו, במיוחד כאשר הן מבטיחות טוב. קיים הבדל מהותי בין נבואת זעם לנבואת נחמה: בעוד שנבואה רעה עשויה להתבטל אם העם ישוב בתשובה ואין בכך כדי לפסול את הנביא, הבטחה טובה חייבת להתקיים כדי לא להכחיש את דברי הנביא [חומת אנך].
כאשר מופיע הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, כלומר נביא הסותר את דבריהם של נביאי החורבן ומבטיח עתיד חיובי ובו מאורע מוגדר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אין להאמין לו באופן מיידי רק משום שבשורתו נעימה לאוזן [מצודת דוד]. לעיתים, התכלית של מסירת נבואה טובה היא עצם ביסוס מעמדו של הנביא כנביא אמת [מלבי"ם]. לכן, רק בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא – כלומר, בעת התרחשות המאורע המובטח – יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר־שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת. אם הנבואה הטובה לא תתממש, יתבטל ערכו של הנביא לאלתר [ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, השימוש במילה דְּבַר מרמז כי אין חובה שתתקיים כל ההבטחה כולה; די בכך שיתקיים "דבר" מדבריו, קרי לפחות מקצת מן ההבטחה, כדי להוכיח את אמיתותו [חומת אנך].
בדברים אלו פונה ירמיהו לחנניה ומבהיר לו את מצבו: מכיוון שאתה מתנבא לטובה, אין כרגע שום סיבה להאמין לך יותר מאשר לי, ונבואתך עדיין אינה מוחזקת. עליך להמתין עד שהבטחותיך יתגשמו בפועל, ורק אז יוכח כי ה' אכן שלח אותך [מצודת דוד, מלבי"ם].