נבואה זו נועדה לעורר תוכחה עמוקה כלפי עם ישראל על כך שאינם שומעים בקול ה' ואינם מקיימים את מצוותיו. לשם כך, הנבואה משתמשת בסיפורם של בני רכב כמשל נוקב: בני רכב נמנעו משתיית יין, על אף שמדובר במשקה אהוב וערב לחיך, וזאת רק כדי לקיים את ציווי אביהם הזקן. קל וחומר שהיה על בני יהודה לשמוע בקול ה' ולשמור את מצוותיו, שהרי חייהם וטובתם תלויים בכך לחלוטין [אברבנאל].
הפתיחה הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מציינת את תחילתה של פרשייה נבואית חדשה, הממוקמת בספר ירמיהו מחוץ לסדר הזמנים הכרונולוגי. הנבואה נאמרה בִּימֵי יְהוֹיָקִים, אך היא מופיעה בכתובים לאחר נבואות שנאמרו בימי צדקיהו, שמלך שנים רבות אחריו.
כדי להסביר פער זמנים זה, מציעים הפרשנים שתי דרכים. הדרך האחת גורסת כי כותבי הספר, בין אם אלו אנשי כנסת הגדולה ובין אם ירמיהו עצמו, קיבצו את הנבואות כפי שמצאו אותן והעלו אותן על הכתב ללא הקפדה על סדר מוקדם ומאוחר. תשומת הלב ניתנה לעצם זכרון התוכחה וההתראה מפני החורבן, ולא לזמן אמירת הדברים.
הדרך השנייה והעיקרית מסבירה כי הנבואה מוקמה כאן במכוון מסיבות עריכה רעיוניות. ירמיהו סמך את נבואת בני רכב לנבואה הקודמת לה בספר, שעסקה בחובה להעניק דרור לעבדים ולשפחות. המטרה היא ליצור הקבלה ולהוכיח את בני יהודה: כשם שבני רכב שומרים במסירות את מצוות אביהם, כך היה על העם לקיים את מצוות ה' בעניין שחרור העבדים. ציון הזמן המדויק בפסוק נועד למנוע בלבול, כדי שהקורא לא יחשוב בטעות שנבואה זו התרחשה בזמן המצור על ירושלים כפי שהיה בנבואה הקודמת, אלא יבין שהיא נאמרה בעבר והובאה כאן אך ורק בשל הקשרה הרעיוני המשותף [אברבנאל].