ירמיהו, פרק ל״ה, פסוק א׳

הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ פותח פרשייה נבואית שנועדה להוכיח את העם על אי קיום מצוות ה', באמצעות משל על בני רכב שנמנעו משתיית יין רק כדי לקיים את ציווי אביהם. נבואה זו נאמרה בִּימֵי יְהוֹיָקִים, אך היא מופיעה מחוץ לסדר הזמנים הכרונולוגי ולאחר נבואות מתקופה מאוחרת יותר. ייתכן שהנבואות קובצו ללא הקפדה על ציר הזמן אלא לשם עצם זכרון התוכחה, אך ההסבר העיקרי הוא שהנבואה מוקמה כאן במכוון בסמוך לנבואה הקודמת שעסקה בשחרור עבדים. סמיכות זו נועדה להמחיש שכשם שבני רכב צייתו לאביהם, כך היה על העם לשמוע בקול ה' בעניין העבדים. ציון הזמן המדויק מבהיר שהאירוע התרחש בעבר ולא בזמן המצור על ירושלים, והובא לכאן אך ורק בשל ההקשר הרעיוני.