שכרם של בני משפחת רכב על דבקותם העיקשת במסורת אבותם מתבטא בהבטחה אלוהית לקיום נצחי ולמעמד מיוחד. ההבטחה כי לֹא יִכָּרֵת אדם מזרעו של יונדב משמעותה ששושלת המשפחה לא תפסק לעולם [מצודת דוד, מצודת ציון]. גם אם בעתיד המשפחה לא תשרוד כיחידה מוגדרת ועצמאית, מובטח כי צאצאיה ימשיכו להתקיים לנצח בקרב עם ישראל [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת ההבטחה שזרעו יהיה עֹמֵד לְפָנַי כל הימים. הגישה הראשונה מפרשת זאת במובן הרוחני וההשגחתי, לפיה צאצאיו יעמדו תמיד תחת השגחתו של ה׳ [ביאור שטיינזלץ], ויהיו אנשים יראי ה׳ הנכנעים לעבודתו [מצודת דוד].
גישה שניה, המבוססת על דברי חז"ל והתרגום, מסבירה כי העמידה לפני ה׳ מכוונת לעבודת הקודש ולשירות פעיל. עם זאת, מתעוררת שאלה: כיצד יכלו בני רכב להיכנס להיכל ולעבוד בו, הרי אפילו לישראלים שאינם כהנים הדבר אסור, ועל אחת כמה וכמה אם היו גרים? על כך משיבים הפרשנים בשתי דרכים: האחת היא שבנותיהם נישאו לכהנים, וכך זכו שנכדיהם יקריבו קרבנות על גבי המזבח [רד"ק]. הדרך השנייה מפרשת את עבודת הקודש כגדולה בתורה, ולפיה צאצאי יונדב זכו לשבת בסנהדרין ולהורות דברי תורה לישראל [רד"ק, מצודת דוד].
השכר המיוחד ניתן להם בזכות קבלת המנהגים של הימנעות משתיית יין וישיבה באוהלים, ושמירתם בקפדנות לאורך דורות. עם זאת, הבטחה זו אינה מחייבת את כל זרעם להמשיך באורח חיים זה לנצח, אלא מעניקה להם את הזכות לעמוד תמיד לפני ה׳ בזכות נאמנות אבותיהם [ביאור שטיינזלץ].