הוראותיו של יונדב בן רכב לצאצאיו מעצבות אורח חיים ייחודי של נוודות והינתקות מוחלטת מכל סממן של קביעות. ציוויים אלו נועדו למנוע מהם להפוך לתושבי קבע ולנתק את הקשר שלהם לבעלות על אדמה וחקלאות, תוך אימוץ חיי נדודים כרועי צאן או כאומנים נודדים [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי המילים וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם נועדו להרחיב את האיסור המופיע בתחילת הפסוק. לא רק שעליהם להימנע מלבנות בתים או לנטוע כרמים בעצמם, אלא נאסר עליהם להחזיק בנכסים אלו בכל דרך שהיא, בין אם על ידי קנייה מאחרים ובין אם על ידי קבלתם כמתנה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. יתרה מזאת, נאסר עליהם אפילו להתגורר באופן זמני בבית בנוי של אדם אחר, ועליהם להסתפק במגורים באוהלים בלבד [מלבי"ם].
מגורים אלו ניטעו במדבריות [רש"י] או בשדות הפתוחים, במבנים ארעיים שניתן להעבירם בקלות ממקום למקום [מצודת דוד]. המילה גָּרִים מבטאת שהייה זמנית וארעית של אנשים שאינם תושבי קבע [מצודת ציון]. רקע היסטורי לכך ניתן למצוא בעובדה שבני המשפחה היו צאצאי גרים, ולכן ממילא לא הייתה להם נחלה קבועה בחלוקת הארץ [רש"י].
ההבטחה לחיים ארוכים, לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים, מוסברת כתוצאה טבעית וישירה של אורח חיים זה. בתים, שדות וכרמים כובלים את האדם למקומו. בעתות משבר, כגון רעב או מלחמה, אדם הקשור לנכסיו עלול להישאר במקום הסכנה ולמצוא את מותו מתוך דאגה לרכושו, יחד עם שאר אנשי המקום. לעומת זאת, יושב אוהלים משוחרר מדאגות אלו, וכאשר מתעוררת סכנה הוא יכול לארוז את חפציו בקלות ולנדוד למקום בטוח וטוב יותר [רד"ק, מצודת דוד]. מודל הישרדותי זה מזכיר את התנהלותם של אבות האומה, שנדדו באוהליהם ממקום למקום כדי להינצל מסכנות הרעב [רד"ק].
גישה זו של הימנעות מסכנות משלימה את האיסור הנוסף שקיבלו בני רכב, שהוא ההימנעות משתיית יין. הפרשנים מטעימים כי היין משבש את דעתו של האדם, מוביל למעשים מגונים, וגרם לאורך ההיסטוריה לחורבן ולגלות של שבטי ישראל [רד"ק, מצודת דוד]. יחד, הציוויים על מגורים באוהלים והתרחקות מיין יוצרים מעטפת הגנה המבטיחה את הישרדות המשפחה.