ניגוד חריף וכואב עולה מן הדברים, בין נאמנותה המוחלטת של משפחה אחת למסורת אבותיה, לבין חוסר הציות הכרוני של עם ישראל לאלוהיו. השוואה זו משמשת מראה המשקפת את כישלונו המוסרי של העם.
הפרשנים מסכימים כי המילים כִּי הֵקִימוּ באות להדגיש את אדיקותם של בני יהונדב, אשר שמרו על מסורתם בקפדנות [ביאור שטיינזלץ]. בעוד שהרכבים שמרו בליבם את ציוויו של בשר ודם, לא שכחו אותו וקיימו את כל פרטיו הלכה למעשה מבלי להחסיר דבר, עם ישראל לא הפיק מכך מוסר השכל וסירב לשמוע בקול ה' [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].
מבחינה מבנית, הדברים אינם עומדים בפני עצמם או מסכמים רק את העבר, אלא משמשים כהקדמה וכסיבה להמשך העניין. הם מציגים את התנאי שבעטיו יעניק ה' לכל קבוצה את הגמול הראוי לה [אברבנאל]. עונשו של העם על כך שלא שמע בקול ה' ובקול נביאיו יהיה הבאת כל הרעות והקללות שדוברו עליו. לעומת זאת, בני יהונדב יזכו לשכר על שלוש מעלותיהם: עצם השמיעה לציווי, השמירה עליו לבל יישכח, והעשייה המדויקת של כל פרטיו [אברבנאל].
באשר לשכרם של הרכבים, לפיו לא יכרת להם איש העומד לפני ה', הכוונה אינה שישמשו ככוהנים בהיכל, שכן הדבר אסור למי שאינו כהן. משמעות ההבטחה היא שזרעם יחיה בקרב ישראל כאנשים מאמינים ויראי ה'. יש המבארים שכר זה בכך שבניהם יישבו בסנהדרין ויורו הלכה, או שבנותיהם יינשאו לכוהנים, ונכדיהם הם אלו שיקריבו על גבי המזבח [אברבנאל].