הנבואה הנוכחית ממשיכה את רצף האירועים מימי שלטונו של המלך יהויקים, ומוצגת כאן כדי לרכז מבחינה כרונולוגית את הנבואות והמאורעות מאותה תקופה. המוקד המרכזי של ההתרחשות הוא הציווי האלוהי על יצירת מגילה מיוחדת שנועדה לקונן על חורבן ירושלים ובית המקדש, וכן השתלשלות העניינים הדרמטית סביב כתיבתה, קריאתה הפומבית ושריפתה על ידי המלך [אברבנאל].
במרכז הציווי שניחת על הנביא בעיתוי זה עומד המונח מגילת ספר. המילה מגילה, או לחלופין גליון, מתארת את חומר הגלם עצמו, כלומר הקלף שעליו אדם עתיד לכתוב. כאשר מילה זו נסמכת למילה ספר, המשמעות היא שיש לכתוב על גבי אותו קלף, ורק לאחר פעולת הכתיבה היצירה כולה תיקרא ספר [רד"ק].
על פי מסורת חכמים, המגילה שעליה נצטווה ירמיהו לכתוב היא למעשה מגילת איכה. זיהוי זה מעורר שאלה פרשנית, שכן הציווי האלוהי דורש מירמיהו לכתוב את כל הדברים שדיבר ה' על ישראל, על יהודה ועל כל הגויים. לכאורה, מגילת איכה אינה מכילה את הנבואות הישירות על הגויים המופיעות בספר ירמיהו, וכן לא נבואות על ישראל שכבר גלו באותה עת. ההסבר לכך הוא שהציווי לא כיוון לכתיבת הנבואות כפשוטן, אלא לכתיבת הקינות על הרעה והגלות של ישראל ויהודה, וכן את ייעודי הנקמה העתידים לבוא על האומות, נושאים שאכן באים לידי ביטוי במגילת איכה. מטרת העלאת הדברים על הכתב הייתה לעורר את לב העם לחזור בתשובה, כדי שיזכו לסליחה ויינצלו מהחורבן, מתוך הבנה שה' אינו חפץ במותם של החוטאים [אברבנאל].
נקודה ייחודית נוספת נוגעת לאופן כתיבת המגילה. בניגוד לספרים אחרים שנכתבו בנבואה, כמו ספרי מלכים, שמואל ושאר חלקי ספר ירמיהו, שאותם כתב ירמיהו בעצמו כשהנבואה מסייעת לו בכך, מגילת איכה נכתבה על ידי ברוך בן נריה מפי ירמיהו. הסיבה להבדל היא שמגילת הקינות לא נוצרה מכוח נבואה מלאה, אלא ברוח הקודש. מדרגה זו, שהיא נמוכה מנבואה, מלווה את האדם ומעניקה לו כוח לדבר דברי חכמה ותוכחה בלשון צחה, פיוטית ומהודרת במיוחד. יצירת מליצה ושירה ברמה כזו דרשה מירמיהו התבודדות וריכוז עמוקים, ולכן הוא לא היה יכול להטריד את עצמו במלאכת הכתיבה הפיזית, והזדקק לברוך שיכתוב את הדברים מפיו [אברבנאל].