ירמיהו הנביא מבקש להעביר מסר נבואי דרמטי לעם, אך מוצא את עצמו מנוע מלהגיע לבית המקדש. בשל כך, הוא נאלץ להאציל את השליחות על סופרו הנאמן, ברוך בן נריה, ומצווה עליו לקרוא את המגילה במקומו.
המילה המרכזית בפסוק המסבירה את מניעתו של הנביא היא עָצוּר. קיימות שתי גישות עיקריות בקרב הפרשנים להבנת מונח זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במאסר פיזי של ממש. לפי פירוש זה, כאשר ירמיהו אומר אֲנִי עָצוּר, כוונתו היא שהוא כלוא בבית הכלא ואינו יכול לצאת, לאחר שהמלך יהויקים שם אותו במאסר [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. לעומת זאת, ישנה גישה שונה המפרשת את המילה כעיכוב טכני או הלכתי. לפי דעה זו, הנביא היה מעוכב מלהגיע, ייתכן שמחמת טומאה כלשהי שאסרה עליו את הכניסה אל בית ה' [ביאור שטיינזלץ].
מתוך מגבלה זו, ירמיהו מטיל על ברוך את המשימה ללכת במקומו אל בית ה'. תוכן המגילה שברוך נדרש לקרוא מורכב מדברי נבואה מאת ה', אשר נאמרו ברוח הקודש ולמעשה מהווים קינות. ירמיהו מכוון את ברוך לקרוא את הדברים דווקא ביום צום, שכן במועד זה מתקבץ בבית ה' קהל רב של אנשים מירושלים ומערי יהודה, וכך המסר הנבואי יישמע בתפוצה רחבה ככל האפשר [אברבנאל].