ברוך בן נריה מבהיר באוזני השרים את התהליך המדויק שבו הועלו נבואות ירמיהו על הכתב, תוך הדגשת האמינות המוחלטת של ההעברה מהדיבור אל הכתב. הוא מעיד כי ההקראה והכתיבה נעשו במקביל לחלוטין.
כאשר ברוך אומר מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי, הוא מדגיש כי לא מדובר בהעתקה ממקור כתוב קודם. הכתיבה נעשתה תוך כדי דיבורו של הנביא, מבלי להמתין לסיום דבריו, וזאת כדי להבטיח שלא יחול שום שינוי בפרטי הניסוח ושלא תתווסף למגילה שום פרשנות אישית משלו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מציגה כי אופן כתיבה זה מעיד על דרגת הנבואה. בדרך כלל, קיימת דרישה שכתבי קודש יועתקו מתוך טקסט כתוב בלבד. העובדה שברוך כתב מפי ירמיהו מוכיחה שקריאתו של הנביא הייתה למעשה דבר ה' בעצמו בנבואה ישירה, בדומה לאופן שבו הכתיב ה' את התורה למשה [מלבי"ם].
השימוש במילים עַל הַסֵּפֶר מעורר שאלה, שכן היריעה אינה נחשבת לספר לפני שנכתבו עליה דברים. הפרשנים מסבירים כי הקלף נקרא כך על שם סופו, שכן רק לאחר פעולת הכתיבה הוא הופך לספר של ממש [רד"ק, מצודת דוד]. ברוך מציין כי הכתיבה נעשתה בַּדְּיוֹ, שהוא הנוזל השחור המשמש לכתיבה [רד"ק, מצודת ציון]. ציון החומרים הספציפיים אינו מקרי, אלא בא ללמד כי הטקסט נכתב מראש מתוך כוונה להיכלל בכתבי הקודש, אשר חייבים להיכתב דווקא על גבי ספר ובדיו [מלבי"ם].