שרי יהודה מזמנים אליהם את ברוך בן נריה, ושולחים שליח כדי לבקש ממנו להביא את המגילה שאותה קרא בפומבי. קריאה זו מהווה רגע מכריע, שבו דברי הנבואה עוברים מן המרחב הציבורי אל חדרי ההנהגה הפנימיים.
הוראת השרים לברוך, קָחֶנָּה בְיָדְךָ וָלֵךְ, נידונה בקרב המפרשים בשתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית מסבירה כי משמעות המילה וָלֵךְ היא פשוטה: צא ממקומך ובוא אלינו יחד עם המגילה שבידך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיימת פרשנות המציעה מניע נסתר ודואג מצד השרים. לפי גישה זו, כוונתם הייתה להזהיר את ברוך שעליו לקחת את המגילה ולברוח לדרכו, כדי שהדבר לא ייוודע למלך והוא יינצל מסכנת חיים [חומת אנך].
על פי פירוש זה, תגובתו של ברוך, וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם, נובעת משיקול דעת אמיץ. ברוך הבין כי דבר קריאת המגילה כבר התפרסם ברבים, ולכן בריחה לא תועיל לו. משום כך, הוא בחר שלא להימלט אלא להגיע אל השרים ולהתייצב בפניהם. כשהשרים ראו שהוא בחר להגיע אליהם במקום לברוח, הם ביקשו ממנו לשבת ולקרוא את המגילה "באוזניהם", כלומר בלחש [חומת אנך].
מבחינת מסורת הקריאה, יש להקפיד בהגיית המילה הַמְּגִלָּה כך שהאות מֵ"ם תהיה מנוקדת בדגש, והאות הֵ"א שלפניה תיהגה ללא מתג מאריך, כפי שנשמר בספרי המקרא המדויקים [מנחת שי].