התנהגותו של המלך משקפת אטימות מוחלטת וסירוב עקשני לקבל תוכחה, תוך התעלמות מופגנת מניסיונותיהם של שריו להציל את דבר ה'. המילה וְגַם בתחילת הפסוק באה להדגיש את חומרת מעשיו בהמשך לאירועים הקודמים; לא רק שהמלך ועבדיו לא פחדו ולא קרעו את בגדיהם לאות אבל לשמע הדברים, אלא שאפילו כאשר שרים ואנשים חשובים פנו אליו בניסיון לעצור אותו, הוא עמד במריו [חומת אנך].
הפרשנים מסכימים כי המילה הִפְגִּעוּ משמעותה התחננו, הפצירו וביקשו. השרים אלנתן, דליהו וגמריהו ניסו בכל מאודם לשכנע את המלך לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת־הַמְּגִלָּה, שכן היא הכילה את דבר ה' [מצודת דוד, שטיינזלץ]. למרות תחנוניהם, המלך וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם, וזאת משום שהוא היה בעל הסמכות הבלעדית והשלטון המוחלט במדינה, ופעל מתוך תחושת כוח ללא מצרים [שטיינזלץ].