קריאת נבואותיו של ירמיהו עוררה אימה בקרב השרים, שכן עד לאותו רגע הם לא הרבו להאזין לדבריו, והנבואות היו עבורם דברים קשים ומפחידים שלא שמעו קודם לכן [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מציין כי השרים פָּחֲדוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. פחד זה לא נבע רק מעצם הדברים, אלא מהחשש להסתיר את המידע מהמלך. כל אחד מהשרים חשד בחברו, שמא הוא יקדים ויגלה את הדבר למלך, וכך יימצאו השאר אשמים בכך שהעלימו מידע ויעוררו את קצפו של המלך [מצודת דוד, מלבי"ם].
מתוך חרדה זו, הם פונים לברוך ומודיעים לו: הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ. כלומר, הם מבהירים לו כי הם אנוסים ומוכרחים לדווח על כך להנהגה ואינם יכולים לשמור את הדבר בסוד [מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי ההחלטה לדווח למלך לא נבעה רק מפחד, אלא גם מתקווה שמא המלך ישמע את הדברים הקשים ויחליט להטות אוזן לאזהרה [רש"י].
מבחינה לשונית, המילה הַגֵּיד נכתבת בפסוק באופן חריג עם האות יו"ד, שלא כמנהג הרגיל [רד"ק].