התקווה המובעת כאן היא ששמיעת נבואות הזעם תעורר את העם להכנעה, לתפילה ולעזיבת החטא, ובכך תמנע את הפורענות.
כאשר העם ישמע את דברי הנבואה, אוּלַי ייכנע לבם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה מהכנעה זו תִּפֹּל תְּחִנָּתָם לפני ה'. השימוש בפועל "תפול" מבטא תנועה של נטייה והתכופפות מטה, המעידה על שפלות רוח [מצודת ציון]. מעבר לתפילה הרגילה, מטרת קריאת הנבואות היא לעורר את העם. בעוד שייתכן כי הם כבר מתחננים על צרות ההווה, השאיפה היא שישימו אל לבם להתפלל ולשוב בתשובה לקראת העתיד, שכן גזירות עתידיות עדיין ניתנות לביטול ולתיקון באמצעות תשובה [מלבי"ם].
הצורך בהתעוררות זו הוא קריטי, כִּי גָדוֹל הָאַף וְהַחֵמָה, כלומר הכעס [ביאור שטיינזלץ] והעונשים הקשים שה' גזר לעשות להם בעתיד [מלבי"ם]. כעס זה הוא מה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל הָעָם הַזֶּה. המילה "אל" בפסוק זה משמעותה "על", כלומר הגזירות שדיבר ה' על אודות העם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. סביב מילה זו קיים דיון נוסחאי: אף על פי שישנם כתבי יד ותרגומים עתיקים שבהם נכתבה במפורש המילה "על", הגרסה המדויקת והמקובלת במסורת היא "אל" [מנחת שי].