תגובת המנהיגות למשמע הנבואות הקשות בולטת באדישותה ובחוסר היראה שלה. למרות חומרת המסרים האלוהיים, הנוכחים אינם מראים כל סימן של זעזוע או חרטה. וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם, הציפייה הטבעית הייתה שייחרדו מן הדברים הכתובים במגילה, יקרעו את בגדיהם כאות לצער ואבל, וישובו בתשובה לפני ה' [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
באשר לעילת הקריעה שלא התבצעה, קיימת הבחנה בין הפרשנים. בעוד שהגישה המרכזית רואה בהימנעות מקריעת הבגדים אדישות כלפי תוכן הנבואות, יש המסבירים כי הציפייה לקריעה נבעה מעצם המעשה של שריפת המגילה, שכן אדם הרואה כתבי קודש נשרפים מחויב לקרוע את בגדיו [מלבי"ם]. תפיסה זו נשענת על דברי חז"ל, שלמדו מפסוק זה כי הרואה ספר תורה מושחת או נקרע בכוח חייב בקריעה [רד"ק].
באשר לזהות הנוכחים המוזכרים בביטוי הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים, ניכרת מחלוקת. יש המזהים את העבדים השומעים עם השרים שעמדו מעל המלך באותה עת [מלבי"ם]. מנגד, יש המבחינים בבירור בין עבדי המלך שהיו עמו בחדר ונותרו אדישים, לבין השרים שהביאו את המגילה, אשר דווקא כן נתקפו פחד ואף התחננו בפני המלך שלא ישרוף אותה [רד"ק].