הבאים אל המלך ניגשים לדווח לו על הדברים, אך קודם לכן דואגים להשאיר את המגילה במקום מבטחים.
המילה חָצֵרָה מתפרשת כהליכה אל החצר, ובאופן ספציפי אל חצר המלך [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים את המבנה הדקדוקי של המילה ומציינים כי האות ה"א בסופה היא תוספת המשמשת כתחליף לאות למ"ד שהייתה אמורה להופיע בתחילתה. כלומר, הכלל הוא שכל מילה שצריכה למ"ד בתחילתה כדי לציין כיוון, מקבלת במקום זאת ה"א בסופה, ולכן המשמעות היא "לחצר" [רש"י, רד"ק]. בנוסף, ההטעמה במילה זו היא מלעיל [רד"ק, מנחת שי].
לגבי הטיפול במגילה, המילה הִפְקִדוּ מצביעה על כך שהם לא רק הניחו אותה בלשכת אלישמע הסופר, אלא מסרו אותה כפיקדון וגנזו אותה למשמרת [מצודת ציון], ורק לאחר מכן נכנסו להשמיע את הדברים באוזני המלך.