זעמו של המלך מגיע לשיאו בעקבות דברי המגילה, והוא עובר לשלב של רדיפה פעילה אחר מביאי דבר ה'. המלך מצווה על אנשיו לָקַחַת את ירמיהו וברוך, כאשר הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכוונתו היתה להביאם לפניו ולהוציאם להורג בגלל המגילה שכתבו [מצודת דוד, אברבנאל], ולכל הפחות לאסור ולהעניש אותם [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מקפיד לציין אֶת בָּרוּךְ הַסֹּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, כדי להדגיש את חלקו של כל אחד מהם ביצירת המגילה שעוררה את חמת המלך: ירמיהו שניבא את הדברים, וברוך שכתב אותם [אברבנאל].
אולם, שליחי המלך שבים ריקם, כפי שמתואר במילים וַיַּסְתִּרֵם ה'. הפרשנים מסכימים כי ההצלה לא נבעה מהתחמקות טבעית או מכישורי הסתתרות, אלא מרחמי שמים ומנס גלוי שעשה עמהם ה' [מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל]. באשר לאופן המדויק שבו התרחש הנס, יש המבארים כי השליחים הגיעו וחיפשו ממש באותו המקום שבו שהו ירמיהו וברוך, אך ה' מנע מהם להבחין בהם. הסתרה אלוהית זו התבצעה על ידי כך שה' הוריד חושך מיוחד שהקיף את הנביא והסופר, או לחלופין, על ידי כך שביטל באופן זמני את חוש הראייה של שליחי המלך באותו מקום [רד"ק].