תשובת ה' למלך יהודה מנפצת את תקוות השווא של העם להצלה צבאית. המלך שולח שליחים אל הנביא כדי לדרשני, כלומר לדרוש את ה' בתפילה מתוך תקווה להיענות ולישועה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אולם, התשובה האלוהית מבהירה כי ההישענות על כוחות זרים היא אשליה.
הנביא מכריז כי צבא מצרים, היצֵא לכם לעזרה, יצא לכאורה בלבד, שכן למעשה הוא שב לארצו ולא יבוא להושיע את יהודה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. באשר לסיבת נסיגתו של חיל פרעה, הפרשנים מציגים מספר כיוונים. מההיבט המדיני והצבאי, צבא מצרים פשוט לא עצר כוח להילחם בנבוכדנצר מלך בבל [מלבי"ם]. יתרה מכך, המהלך המצרי נבע משיקולים פנימיים והתברר כאיום סרק על הבבלים, דבר המעיד על חוסר העקביות והאמינות של הפוליטיקה המצרית [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה מדרשית מציעה מניע היסטורי וניסי לנסיגה. על פי פירוש זה, המצרים הגיעו בספינות, וה' גרם לכך שיצופו על פני הים עצמים הנראים כעורות אדם נפוחים. כאשר ראו זאת החיילים המצרים, הם הסיקו כי אלו הם שרידי אבותיהם שטובעו בים סוף על ידי אבותיהם של בני יהודה, אותם אנשים שבעבורם יצאו כעת להילחם. ההיזכרות באירוע ההיסטורי גרמה להם לסובב מיד את ספינותיהם ולשוב לארצם [רש"י].
משמעותה של נסיגה זו הרסנית עבור יהודה. המסר הוא שהבבלים לא עזבו את הארץ לצמיתות, אלא רק הסירו את המצור באופן זמני כדי להתעמת עם המצרים. כעת, מששב חיל פרעה אל מצרים, הבבלים נותרו בארץ יהודה, ולא מותירים לעם כל שהות או יכולת להכין תוכנית הגנה נגדם [מלבי"ם].