נפילתה של ירושלים היא עובדה מוגמרת ובלתי נמנעת, ושום ניצחון צבאי לא יוכל לשנות את גזירת ה'. הנביא משתמש בתיאור קיצוני כדי להמחיש זאת, ומצהיר כי גם אם לוחמי יהודה יצליחו להביס את צבא הכשדים כולו עד שייוותרו ממנו רק אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים, כלומר פצועים שגופם נדקר בחרב או בחנית [מצודת ציון, שטיינזלץ], העיר עדיין תיחרב.
הפרשנים מסכימים כי תיאור זה נאמר בדרך של גוזמה והפלגה. המסר המרכזי הוא שניסיונות ההצלה והתחבולות הצבאיות חסרי תוחלת כאשר קיימת גזירה אלוהית, שכן "אם הגזרה אמת, החריצות שקר" [מצודת דוד, חומת אנך].
יתרה מזאת, התיאור מקצין ומדגיש כי אותם פצועים יפעלו בהיותם אִישׁ בְּאָהֳלוֹ. המלבי"ם מבאר כי הם אפילו לא יצטרכו להיכנס אל תוך ירושלים, אלא יקומו וישרפו את העיר בעודם שוכבים רחוקים ממנה, בתוך אוהליהם. הסיבה לכך היא שה' הוא זה שנלחם בעיר, ולכן אפילו גופותיהם הפצועות של האויבים ישמשו כשליחים נאמנים להשלמת המשימה שהטיל עליהם ה'.