ירמיהו מגיב בתקיפות להאשמה כי הוא עורק לאויב. כאשר הוא מטיח ביריאיה את המילה שֶׁקֶר, הוא מבהיר כי הדבר כזב מוחלט [מצודת דוד]. בחירתו לענות בצורה כה חדה נובעת מסירובו להחניף ליריאיה, שכן הנביא למד מניסיון העבר שנענש כאשר החניף לסבו של יריאיה [חומת אנך].
הנביא ממשיך ומכריז אֵינֶנִּי נֹפֵל עַל־הַכַּשְׂדִּים. המילה עַל משמשת כאן במשמעות של "אל" [רד"ק], כלומר הוא אינו עורק אל הבבלים אלא בסך הכל הולך לביתו [ביאור שטיינזלץ]. למרות ההכחשה המפורשת נאמר וְלֹא שָׁמַע אֵלָיו, שכן יריאיה מסרב לקבל את דברי ירמיהו ואינו מאמין לו [מצודת דוד]. בעקבות זאת הוא עוצר את ירמיהו ומוביל אותו אֶל־הַשָּׂרִים כדי שידונו בעניינו [ביאור שטיינזלץ].