על במת ההיסטוריה של המזרח התיכון הקדום שררה יריבות מתמדת בין שתי המעצמות הגדולות, בבל ומצרים. מלכי יהודה ניסו לא פעם לתמרן בין הכוחות האזוריים הללו, מה שהוביל למהלכים פוליטיים וצבאיים הרי גורל. רקע זה עומד בבסיס התפנית המערכתית המתרחשת כאשר צבא בבל נאלץ להפסיק באופן זמני את המצור על ירושלים.
הפרשנים מסבירים כי חֵיל הוא צבא גדול של אנשים, וכי הַצָּרִים הם הכוחות המקיפים את העיר כדי להטיל עליה מצור [מצודת ציון]. יציאת הצבא המצרי נועדה לבוא לעזרת יהודה והמלך צדקיהו [רש"י, מצודת דוד]. הרקע למהלך זה נעוץ בכך שנבוכדנאצר מלך בבל המליך את צדקיהו והשביע אותו באלוהים לנאמנות, אך צדקיהו בחר למרוד בו ושלח בקשת עזרה למלך מצרים. בתגובה למרד, שלח מלך בבל את צבאו להילחם בירושלים, וכנגדם יצא כעת חיל פרעה ממצרים כדי לסייע לצדקיהו [רד"ק, אברבנאל].
כאשר הכשדים שמעו אֶת שִׁמְעָם, כלומר את פרסום גבורתם הצבאית של המצרים ואת דבר התקרבותם [מצודת דוד], הם החליטו לשנות את היערכותם. הפועל וַיֵּעָלוּ מבטא סילוק ועזיבה, בדומה לענן שעולה ומסתלק [מצודת ציון], ומשמעותו שהם הלכו והתרחקו מירושלים [מצודת דוד].
עם זאת, הסתלקות הכשדים מן העיר לא נבעה מכוונה לשוב לארצם שבבבל, אלא משיקולים צבאיים. הם חששו להילחם בשתי חזיתות במקביל, מול תושבי ירושלים הנצורים מבית ומול הצבא המצרי המתקרב מחוץ. לכן, הם עזבו את המצור כדי להתארגן מחדש במערך התגוננות, ולצאת לקראת חיל פרעה כדי לערוך מולו קרב פנים אל פנים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הסתלקות פתאומית זו של צבא בבל יצרה אשליה של הצלה בקרב תושבי ירושלים. אולם, מהלך זה לא אירע בזכות תפילותיו של ירמיהו, והנביא אף הוזהר מיד מאת ה' שלא לתת לעם לשגות באשליות. נסיגת הכשדים הייתה זמנית בלבד; חיל פרעה עתיד היה לשוב לארצו, והכשדים עתידים היו לחזור, ללכוד את העיר ולשורפה, שכן חורבן ירושלים נגזר בהשגחה מאת ה' ולא היה תלוי אך ורק ביחסי הכוחות הצבאיים [אברבנאל].