בעיצומה של התקופה המתוחה בירושלים, הנביא מנסה לצאת מן העיר אך נעצר בשער על ידי קצין משמר הנוטר לו טינה אישית ומשפחתית. המפגש הטעון מוביל למעצרו של הנביא תחת אשמת בגידה חמורה.
הנביא מגיע אל שער בנימן, שער משערי ירושלים שהיה ממוקם בחלקו של שבט בנימין או שפנה לכיוון הדרך העולה לנחלת השבט [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. שם הוא נתקל באדם שהינו בעל פקדת, כלומר שר או קצין שמונה לשמור על פתח השער, שתפקידו המרכזי היה למנוע מתושבי העיר לצאת ולערוק אל מחנה האויב [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק].
הכתוב מפרט את שמו וייחוסו של שומר השער: יראייה בן שלמיה בן חנניה (השם יראייה נכתב בשתי אותיות יו"ד, כאשר הראשונה מנוקדת ונקראת והשנייה נחה ואינה נקראת [רד"ק, מנחת שי]). הפרשנים חושפים כי ציון שושלת היוחסין אינו מקרי. הסב, חנניה, הוא למעשה נביא השקר חנניה בן עזור. על פי מדרש האגדה, לפני מותו של חנניה בעקבות נבואת הפורענות של ירמיהו שהעמידו כשקרן, הוא ציווה על בנו שלמיה להתנקם בירמיהו ולהכשילו בכל הזדמנות. שלמיה העביר את הצוואה לבנו יראייה, וכעת, כשראה את ירמיהו בשער, מצא את העילה המושלמת לבצע את זממו [רש"י, רד"ק, חומת אנך, אברבנאל]. מעבר לנקמת הדם המשפחתית, מוסבר כי נפילתו של ירמיהו בידי נכדו של חנניה מהווה עונש על כך שירמיהו החניף לו בעבר כשאמר על נבואת השקר שלו "אמן יקם ה' את דבריך", ללמדנו שכל המחניף לרשע סופו ליפול בידו או ביד זרעו [רש"י, חומת אנך].
מתוך איבה זו, יראייה פועל באלימות, והמילה וַיִּתְפֹּשׂ מעידה כי הוא אחז בנביא בכוח רב, כדרך שלוכדים אדם בורח [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם]. הוא מטיח בירמיהו את האשמה: אל הכשדים אתה נופל. מאחר שצבא הכשדים עדיין שהה בארץ יהודה, הוא מאשים אותו בבגידה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. משמעות המילה נֹפֵל בהקשר זה אינה נפילה פיזית, אלא עריקה, התחברות והטיה אל עבר מחנה האויב [רד"ק, מצודת ציון]. האשמת שווא זו שימשה כתירוץ עבור השרים לקצוף על ירמיהו, להכותו ולהשליכו לבית האסורים [אברבנאל].