ההחלטה למרוד בממלכת בבל נשענה ברובה על הבטחות שווא. צדקיהו, שאמור היה לשמור אמונים לכשדים שהמליכו אותו, העז למרוד חרף חולשתו משום שהסתמך על מדינאים ונביאי שקר שחזו כי מלך בבל לא יבוא להענישו. ירמיהו, שבמשך כל השנים התריע כי המרד יוביל לחורבן, מעמת כעת את המלך עם המציאות ושואל היכן נמצאים כעת אותם יועצים [ביאור שטיינזלץ].
הקריאה וְאַיֵּה נְבִיאֵיכֶם אינה רק תהייה על מיקומם הפיזי של הנביאים, אלא התרסה מהותית. משמעותה היא היכן מתקיימת ההבטחה שהבטיחו לכם אותם נביאים, שהרי המציאות טופחת על הפנים ומלך בבל כבר הגיע וצר על העיר [מצודת דוד, רד"ק].
בנוסף, המילה הראשונה בפסוק מופיעה במסורת בצורה חריגה: היא נכתבת ואיו אך נקראת וְאַיֵּה [מנחת שי]. יש המבארים כי כפילות זו בין הכתיב והקרי באה לרמוז על המדרגות השונות בנבואה – המילה הכתובה מרמזת למדרגה עליונה, בעוד המילה הנקראת מתייחסת לשאר המדרגות. מטרת הרמז היא להדגיש כי בכל מדרגה שבה התיימרו אותם אנשים לדבר, המציאות הוכיחה לעין כול כי הם היו נביאי שקר [חומת אנך].