לאחר שמתברר כי נבואותיו של ירמיהו התאמתו ונביאי השקר הכזיבו, פונה הנביא אל המלך בניסיון להוכיח את חפותו ולהציל את חייו. בפנייתו וְעַתָּה שְׁמַע־נָא, הוא טוען כי מאחר שהאמת נמצאת איתו ומוכח שאינו בוגד אלא רק שליח המוסר את נבואת ה׳, אין כל הצדקה שימשיך לשבת בבית הסוהר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ירמיהו ממשיך ומבקש תִּפָּל־נָא, מילה שמשמעותה נטייה, כלומר הוא מבקש שתחינתו תיטה ותתקבל לפני המלך [מצודת ציון]. בקשתו המרכזית היא שלא יחזירו אותו למאסר, והוא מנמק זאת במילים וְלֹא אָמוּת שָׁם. תחינה זו נובעת מהחשש הכבד שימצא את מותו עקב התנאים הקשים, המצוקה ועקת המאסר בבית הבור [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].