החלטת המלך צדקיהו משנה את תנאי מאסרו של ירמיהו, ומבטיחה לו הגנה מרווחת יותר וקצבת מזון יומית קבועה בימי מצור ורעב.
המלך מצווה וַיַּפְקִדוּ את הנביא, לשון המעידה על הנחה ופיקדון [מצודת ציון], בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה, שהיא משמר בית האסורים. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בבית סוהר קשה של ממש, אלא במעין מחנה מעצר או מקום מרווח שבו הנביא אינו מצטער וסובל כל כך.
כחלק מהטבת התנאים, המלך מורה לספק לירמיהו קצבה יומית של כִכַּר־לֶחֶם שלם [מצודת ציון]. הלחם הובא מִחוּץ הָאֹפִים, כאשר המילה מִחוּץ משמעותה רחוב או שוק, כלומר הלחם נלקח משוק הנחתומים [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הספקה זו נועדה להימשך עַד־תֹּם, עד להשלמה וסיום מוחלט של כל הלחם בעיר [מצודת ציון]. כל זמן שנותר לחם כלשהו בעיר, המשיך ירמיהו לקבל את קצבתו היומית בהוראת המלך [ביאור שטיינזלץ].
בסיום הדברים נאמר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ. שהייתו בחצר המטרה מתוארת כישיבה מרצון, שכן הוא לא ביקש שיוציאו אותו משם [מצודת דוד]. יתרה מכך, יש הסבורים כי בשלב זה ירמיהו כלל לא היה כלוא שם אלא ישב כאדם חופשי, ומאסרו הממשי על ידי צדקיהו אירע רק מאוחר יותר, לאחר שניבא נבואות נוספות לעם [מלבי"ם].