קבוצה של בכירי השלטון עוקבת בדריכות אחר נבואותיו הפומביות של הנביא, אירוע שמוביל לעימות חריף ולסכנת חיים. ארבעת האישים המוזכרים בשמותיהם בתחילת הפסוק, שפטיה, גדליהו, יוכל ופשחור, הם למעשה שרי המלך [שטיינזלץ]. שרים אלו שומעים אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר, שכן למרות שירמיהו היה כלוא באותה עת בחצר המטרה, הוא המשיך להשמיע את נבואותיו באוזני העם שהיה מגיע לבקרו במקום מאסרו [מצודת דוד].
תוכן הדברים ששמעו השרים היה קשה לעיכול מבחינתם. ירמיהו ניבא באוזני העם כי ירושלים תיפול בידי הבבלים, והצהיר כי מי שיישאר בעיר ימות, ואילו מי שייצא וייכנע יישאר בחיים ויציל את נפשו. נבואות פומביות אלו עוררו את זעמם של השרים, שכן הם ראו בדבריו איום ישיר שמחליש ומרפה את ידיהם של אנשי המלחמה, ולכן הגיעו למסקנה כי יש להשתיק את הנביא ולהמיתו [אברבנאל].