הברירה הניצבת בפני תושבי ירושלים היא חדה וברורה: הישארות בעיר משמעותה מוות ודאי, ואילו הסיכוי היחיד להינצל טמון בבריחה מן העיר ובהתמסרות מוחלטת לאויב [ביאור שטיינזלץ].
בנוסח הפסוק קיים הבדל בין הכתוב למסורת הקריאה: המילה נכתבת "יחיה" אך נקראת וְחָיָה, אם כי המשמעות של שתיהן נותרת זהה [רד"ק, מנחת שי].
היציאה אֶל הַכַּשְׂדִּים פירושה שהאדם מוסר את עצמו בידיהם [מצודת דוד]. הנביא משתמש בביטוי הציורי וְהָיְתָה לוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל כדי לתאר את ההצלה. המילה לְשָׁלָל משמעותה ביזה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי זהו דימוי לאדם המרוויח את חייו מחדש. כשם שאדם בוזז שלל ומשתכר ממנו, כך הבורח אל הכשדים "יבזוז" וירוויח את נפשו שלו, ויציל אותה מן החרב והרעב. בדרך כלל אדם היוצא אל האויב עושה זאת כדי להילחם ולבוז שלל, אך כאן, באופן מליצי, השלל שייקח יהיה עצם הצלת חייו [מלבי"ם].
בפסוק קיימת כפילות לכאורה, כאשר נאמר וְחָיָה ולאחר מכן שוב וָחָי. [מלבי"ם] מסביר כפילות זו בכך שהיא מתארת שני שלבי הצלה שונים: שומרי מלך יהודה היו הורגים כל אדם שניסה לצאת אל הכשדים. לכן, השלב הראשון הוא עצם ההצלחה לצאת מהעיר מבלי להיהרג על ידי שומרי המלך (וְחָיָה). רק מי שיצלח את השלב הזה, יזכה לחייו כשלל, שכן הכשדים עצמם לא יהרגו אותו, וכך מובטח לו שלב ההישרדות השני (וָחָי).