הנהגת ירושלים, הנאבקת על קיומה של העיר אל מול המצור, רואה בקריאותיו של ירמיהו להיכנע מעשה בגידה ותעמולה מסוכנת [ביאור שטיינזלץ]. השרים פונים למלך ודורשים: יוּמַת נָא אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה. מאחר שהמלך צדקיהו הורה קודם לכן להקל בתנאי מאסרו של ירמיהו כדי שלא ימות, השרים באים כעת וטוענים כי מעשיו חמורים עד כדי כך שהוא ראוי למיתה, ודורשים לבטל את רחמי המלך [מצודת דוד]. מבחינה דקדוקית, המילה אֶת מופיעה כאן כתוספת ביאור והדגשה, אף על פי שהיא מקדימה את הפעול שעליו נגזרת המיתה [רד"ק].
האשמה המרכזית כלפי הנביא היא כִּי עַל־כֵּן הוּא־מְרַפֵּא. הפרשנים מסכימים כי המילה מְרַפֵּא היא מלשון רפיון וחולשה, כאשר האות אל"ף מחליפה את האות ה"א של שורש המילה (מרפה) [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. השרים טוענים כי הנביא מחליש את כוחם ואת אומץ ליבם של החיילים, וגורם להם להתייאש מן הניצחון. הפגיעה המורלית אינה נעצרת באנשי הצבא, אלא מחלחלת גם אל כָל־הָעָם, דהיינו האזרחים שאינם לוחמים [מצודת דוד]. פעולת ההחלשה נעשית על ידי לְדַבֵּר אליהם, כאשר משמעות האות למ"ד כאן היא כמו האות בי"ת, כלומר "בְּדַבֵּר" – עצם הדיבור שלו הוא הגורם לרפיון [מצודת ציון, מצודת דוד].
בסיום דבריהם, השרים שוללים את האפשרות שירמיהו פועל מתוך דאגה לעם: כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם־לְרָעָה. בעוד שירמיהו טוען כי קריאתו להיכנע נועדה לטובתם כדי שיצילו את חייהם, השרים מפרשים זאת כרצון זדוני לראות במפלתם ובהגלייתם בידי הכשדים [מלבי"ם]. עולה השאלה מדוע הם מאשימים אותו באחריות לרעה, והרי הוא רק מעביר את דבר הנבואה? התשובה לכך היא שאילו היה באמת דורש את טובתם, היה עליו להתפלל ולבקש לבטל את הגזרה. במקום זאת, הוא נראה כשמח לאידם, שכן הוא בוחר לפתוח את נבואותיו דווקא בתיאור הרעה והמוות בחרב, ורק לאחר מכן מזכיר את אפשרות ההצלה למי שייכנע [חומת אנך].