פנייתו הדחופה של עבד־מלך אל המלך חושפת את האכזריות והמיותרות שבמעשי השרים כלפי ירמיהו, ומדגישה כי מותו של הנביא קרוב מתמיד. המילה הֵרֵעוּ מבטאת את עצם רוע המעשה, והמילה תַּחְתָּיו משמעותה "במקומו" [מצודת ציון].
הפרשנים מתמקדים בצירוף וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב, ומעלים תמיהה: הרי ירמיהו הושלך לבור טיט טובעני, ומדוע מודגש כי ימות דווקא מרעב? מתוך כך, מתפתחות שתי גישות מרכזיות להבנת טענתו של עבד־מלך.
לפי הגישה הראשונה, אזכור הרעב בא להדגיש את רשעותם היתרה של האנשים. גם אילו היו משאירים את ירמיהו במקומו הקודם, הוא היה מת מאליו בשל הרעב הכבד ששרר בעיר. כלומר, מותו היה מתרחש בלאו הכי באופן סביל. אולם, בהשלכתו לבור הם הפכו למרצחים בפועל וקירבו את מותו בידיים [רש"י, מלבי"ם]. גם אם מטרתם הייתה רק להשתיק את נבואותיו כדי שלא ירפה את ידי הלוחמים, הם יכלו פשוט להניח לו למות גווע ברעב במקומו, ללא צורך במעשה האכזרי של השלכתו לבור [מצודת דוד].
גישה שנייה קושרת באופן ישיר בין ההשלכה לבור לבין המוות ברעב. כל עוד היה ירמיהו כלוא בחצר המטרה, אנשים ראו אותו וריחמו עליו, והוא אף זכה למנת לחם יומית בפקודת המלך. הקביעה כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר אינה מעידה על היעדר מוחלט של מזון, אלא על כך שהלחם נדיר וקשה מאוד להשגה. כעת, משהוסתר בבור, איש אינו רואה אותו ואינו דואג לו, ולכן הוא עתיד למות שם מרעב [רד"ק]. מעבר לכך, השהות בבור הטיט מתישה את כוחותיו; הוא שוקע בבוץ ואינו מסוגל להחזיק מעמד מחמת חולשת הרעב, כך שגם אם לא הוצא להורג באופן רשמי, ההורדה לבור שקולה לחלוטין להריגתו [ביאור שטיינזלץ].