מבצע החילוץ של הנביא מן הבור דורש הכנה קפדנית, תוך שימוש באמצעים מאולתרים אך חיוניים כדי להבטיח את שלומו. כאשר עבד מלך לוקח את האנשים בְּיָדוֹ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לכך שהאנשים היו עמו ותחת רשותו ופיקודו. עם זאת, יש המפרשים זאת כפשוטו, שעבד מלך נאלץ למשוך כל אחד מהם בידו ממש, משום שהם סירבו להתלוות אליו בשל חולשתם ותשישותם [רד"ק].
הוא מוביל אותם אל תַּחַת הָאוֹצָר, מקום אחסון בבית המלך שבו ניתן היה למצוא בגדים ישנים ושחוקים [מצודת דוד]. משם הוא לוקח בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵי מְלָחִים, כלומר סוגים שונים של סמרטוטים [ביאור שטיינזלץ]. המילה בְּלוֹיֵי מציינת בליה, שחיקה וריקבון [מצודת ציון]. סְחָבוֹת הם בגדים קרועים ובלויים הנגררים על הארץ, או כאלה שראויים רק להיגרר ולהיזרק אל החוץ [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. המילה נכתבת בפסוק עם ה"א הידיעה ("הסחבות") אך נקראת בלעדיה ("סחבות"), והפרשנים מסכימים כי אין הבדל במשמעות בין השתיים [רד"ק, מנחת שי]. המילה מְלָחִים מתארת בגדים שהושחתו ונהרסו לחלוטין מרוב שימוש [מצודת דוד, רד"ק], מלשון השחתה וכליון, בדומה לעשן מתפזר או לארץ מלחה וחרבה [מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק].
לבסוף, הפעולה של וַיְשַׁלְּחֵם מתארת את הושטת הסמרטוטים והורדתם אל ירמיהו. עבד מלך מקפיד לשלשל את הבגדים הבלויים פנימה בעזרת חבלים, ונמנע מלזרוק אותם ישירות למטה, מתוך דאגה זהירה שהסמרטוטים לא יטבעו גם הם בטיט שבתחתית הבור [מצודת דוד].