ברגעי המשבר של חורבן ירושלים, הפסוק מציג תמונה טראגית שבה כישלונו של המלך צדקיהו משתקף דווקא דרך קולן של נשות ארמון המלוכה המובלות לשבי.
כׇל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ־יְהוּדָה הן נשותיו של המלך הקודם, יהויכין, שנותרו בארמון בירושלים ולא יצאו לגלות עמו כשהסגיר את עצמו [מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך], או נשות בית המלוכה באופן כללי [שטיינזלץ]. נשים אלו מוּצָאוֹת אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל, שיעשו בהן ככל העולה על רוחם.
בזמן הוצאתן, וְהֵנָּה אֹמְרֹת דברים על המלך צדקיהו, ומטיחות בו: הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ. הפרשנים מסכימים כי אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ הם נביאי השקר והשרים שהקיפו את המלך. אנשים אלו פיתו ולחצו על צדקיהו שלא להיכנע למלך בבל, והם "יכלו לו" – כלומר, גברו עליו והצליחו לגרום לו להיגרר אחר דעתם המוטעית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנשים מבקרות את חוסר החלטיותו של המלך, שידע כי כניעה היא הצעד הנכון והמציאותי ביותר, אך לא אזר אומץ לבצעו בשל הלחץ שהופעל עליו [שטיינזלץ]. מנגד, קיימת דעה כי הנשים דווקא מנסות ללמד זכות על צדקיהו בפני הבבלים. לפי פירוש זה, הן טוענות שהמלך אינו אשם במרד, שכן הוא נפל קורבן להסתת שריו, וכאשר רצה לחזור בו ולהשלים עם בבל – כבר לא היה יכול, שכן השרים שלטו בו לחלוטין [מלבי"ם].
כדי לתאר את חוסר האונים של המלך, הפסוק משתמש בדימוי: הׇטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ נָסֹגוּ אָחוֹר. המילה בַבֹּץ מתארת טיט לח וסמיך. לדימוי זה שני כיווני פרשנות עיקריים: גישה אחת קובעת כי הדימוי מתייחס ליועצי המלך – הם אלו שהטביעו את רגליו של צדקיהו בבוץ וגרמו לו לצרה הזו, אך ברגע האמת הם עצמם נָסֹגוּ אָחוֹר, עמדו מנגד והפקירו אותו משום שלא היה בידם להושיעו [מצודת דוד]. הגישה השנייה מייחסת את הנסיגה לרגליו של צדקיהו עצמו: במקום להתקדם ולנקוט פעולה החלטית, רגליו נרתעו ונסוגו לאחור מתוך שיתוק ופחד [רד"ק, שטיינזלץ]. בנוסף, ייתכן שהמילים רומזות באופן מוחשי לרגע שבו ינסה צדקיהו לברוח מפני הכשדים, אך רגליו יכשלו והוא ייתפס [רד"ק].