ירמיהו מביע בפני המלך צדקיהו את חוסר התוחלת והסכנה שבהעברת דבר הנבואה אליו. הנביא מוצא את עצמו במלכוד כפול: אמירת האמת מסכנת את חייו, ואילו מתן הדרכה מעשית יידחה על ידי המלך ולא יביא לכל תועלת.
הפרשנים מצביעים על חלוקה ברורה בדברי ירמיהו, המבחין בין מסירת הנבואה לבין מתן עצה. המילים כִּי אַגִּיד לְךָ מתפרשות במשמעות של "אם אגיד לך" [מצודת דוד]. אמירה זו מתייחסת לעצם מסירת דבר הנבואה וחשיפת הרעה העתידה לבוא [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. ירמיהו חושש כי חשיפת בשורה קשה זו תגרום למלך להוציאו להורג, ולכן הוא טוען הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי.
לעומת זאת, המילים וְכִי אִיעָצְךָ מתייחסות לשלב שונה – מתן עצה כיצד להינצל מאותה רעה [מלבי"ם], או עצה המבוססת על הבנתו האישית של הנביא [ביאור שטיינזלץ]. הנביא מבהיר כי גם בפעולה זו אין כל טעם, שכן לֹא תִשְׁמַע אֵלָי – המלך ממילא לא יקבל את העצה, יתעלם מדבר ה', ולכן לא תצמח מכך כל תועלת [מצודת דוד, מלבי"ם].