המלך צדקיהו נכנע לחלוטין לדרישת שריו באשר לגורלו של ירמיהו, ובכך חושף את חולשתו הפוליטית ואת חוסר יכולתו להתנגד להם. באומרו הִנֵּה־הוּא בְּיֶדְכֶם, המלך מעניק לשרים שליטה מלאה לעשות בנביא כראות עיניהם, אף על פי שקודם לכן הוציא אותו לחופשי [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
ההצדקה לחוסר האונים השלטוני מנוסחת במילים כִּי־אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר. המילה יוּכַל נגזרת מלשון יכולת וכוח [רש"י, מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי צדקיהו מודה למעשה שהוא אינו מסכים עם השרים ואינו חפץ בפגיעה בנביא, אך פשוט אין לו כל כוח או סמכות למחות בידם ולעמוד מולם.
מבחינה תחבירית, המילה "אין" אינה מופיעה בדרך כלל לפני פועל בזמן עתיד. חריגה זו מובילה להבנה פוליטית עמוקה יותר: המילה "אין" מתייחסת למעשה למעמד המלך עצמו. המשמעות היא שאם צדקיהו ינסה לכפות את רצונו על השרים בניגוד לדעתם, הוא פשוט יחדל להיות מלך, שכן הם ימרדו בו מיד [רד"ק, מלבי"ם].
מנגד, גישה שונה מציעה כי דברי המלך אינם רק הודאה בחולשה, אלא טומנים בחובם מסר סמוי. לפי פירוש זה, צדקיהו רומז לשרים שעליהם לדון את ירמיהו לכף זכות, מתוך הבנה שהוא נביא אמת המזהיר מפני הרעה כדי שיחזרו בתשובה ויצילו את העיר ואת עצמם. המלך בוחר להעביר את המסר בעקיפין, מתוך ידיעה ברורה שאם יאמר להם דברים אלו באופן מפורש וישיר לטובת הנביא, הם יסרבו לקבלם [חומת אנך].