המלך צדקיהו, אף שהיה מודע היטב למצבה הקשה של ירושלים הרעבה והנצורה, חושף בפני ירמיהו את המניע האמיתי והאישי לעיכוב כניעתו. החשש המרכזי שלו אינו מעצם הכיבוש הבבלי, אלא דווקא מנקמתם של יריבים פוליטיים מתוך עמו שלו, ומההשפלה הצפויה לו מידיהם [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי המילה דֹאֵג מבטאת פחד ומורא עמוקים, והביטוי אֶת־הַיְּהוּדִים משמעותו מן היהודים. צדקיהו חושש מאותם יהודים אשר נָפְלוּ, כלומר ערקו, חנו והתחברו אל מחנה הכשדים [מצודת ציון]. הפחד הוא שברגע שיסגיר את עצמו, הכשדים יִתְּנוּ וימסרו אותו לידי אותם עורקים יהודים. הסיבה לכך, לדעת חלק מהמפרשים, היא שהכשדים יבקשו לתגמל את העורקים על כך שהקדימו להשלים עמם, ויאמרו להם כי לאות הוקרה, מלכם לשעבר יהפוך כעת לעבדם [רש"י, מצודת דוד].
החשש הגדול של צדקיהו הוא מפני התגובה של אותם יהודים, אשר וְהִתְעַלְּלוּ בו, מושג המתפרש כלעג, ביזיון והשפלה [מצודת ציון]. באשר לסיבת השנאה וההתעללות הצפויה, הפרשנים מציעים זוויות משלימות: [רד"ק] מסביר כי העורקים נמלטו לכשדים בחשאי ובעל כורחו של המלך, שכן אילו היה מגלה זאת, היה מוציא אותם להורג. לכן, הוא חושש כעת שיתנקמו בו ויהרגו אותו בדקירות ובביזיון. מנגד, [מלבי"ם] מרחיב את הרקע הפוליטי ומסביר כי בירושלים שררה מלחמת אחים של ממש בין שתי סיעות, אחת שביקשה להשלים עם הכשדים, והשנייה, סיעת השרים והמלך, שביקשה להילחם. העורקים השתייכו לסיעת השלום, ולכן נטרו איבה עמוקה לצדקיהו.
עוד מוסיף [מלבי"ם] נדבך פסיכולוגי לחששו של המלך מתוך דברי ירמיהו עצמו. הנביא הבטיח לצדקיהו כי אם ייכנע הוא יחיה, אך לא הבטיח לו שייטב לו. הבטחה חלקית זו רק העצימה את חרדתו של צדקיהו, שפחד כי אמנם יישאר בחיים, אך יידון לחיי בוז וקלון תחת ידיהם של שונאיו מבית.