הנביא מציג למלך צדקיהו אזהרה אחרונה וברורה לגבי העתיד להתרחש. גורלם של בני משפחת המלוכה, של המלך עצמו ושל העיר כולה תלוי לחלוטין בהחלטתו אם להיכנע ולהשלים עם הבבלים, ובכך להישאר בחיים ולמנוע את החורבן.
כאשר הנביא אומר שאת נשותיו ובניו מוֹצִאִים אל הכשדים, הכוונה היא שהם יוצאו אל מחנה האויב החונה מחוץ לעיר. קיימות מספר אפשרויות באשר לזהותם של אלו שיוציאו אותם: ייתכן שאלו חיילי העיר או תושביה, או לחלופין הכשדים עצמם, שייכנסו לעיר לאחר כיבושה ויוציאו את משפחת המלך אל חבריהם הממתינים בחוץ [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. המלך עצמו לא יוכל להימלט, אלא תִּתָּפֵשׂ – כלומר ייאחז וייתפס בכוח הזרוע [מצודת ציון].
בסוף הפסוק נאמר למלך וְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ. הפרשנים מסכימים כי המלך אינו עתיד להצית את העיר בעצמו, אלא שהכתוב מייחס לו את שריפתה מכיוון שהוא הגורם הישיר לכך. בשל סירובו לשמוע בקול ה' מפי נביא אמת [חומת אנך] וסירובו לצאת אל הכשדים ולהיכנע [מצודת דוד, רד"ק], האחריות לחורבן מוטלת עליו באופן אישי, והדבר נחשב לו כאילו שרף את העיר במו ידיו [רש"י].