ימי כליאתו של ירמיהו נמשכים עד לרגע המכריע של חורבן העיר. סיומו של הפסוק מהווה חוליה המקשרת בין תקופת המאסר הממושכת לבין תיאור נפילתה בפועל של הבירה.
הפסוק מציין כי ירמיהו שהה במאסר עַד־יוֹם אֲשֶׁר־נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם. המילים החותמות את הפסוק, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם, מתפרשות בכמה רבדים. ברמה הלשונית, המילה וְהָיָה משמעותה "ויהי" [ביאור שטיינזלץ]. ברמה העובדתית, חזרה זו באה להדגיש שגם בעת המדויקת שבה נלכדה העיר, ירמיהו נותר במקומו בחצר המטרה ולא עזב משם מעצמו [מצודת דוד].
לצד זאת, יש המעניקים למילים אלו משמעות רעיונית עמוקה יותר: מאחר שהמלך צדקיהו הקשה את עורפו וסירב לשמוע לאזהרות הנביא, גזר הדין של העיר נחתם סופית. לכן, כבר מאותו רגע נחשב הדבר כאילו ירושלים כבר נלכדה [מלבי"ם].
מבחינה מבנית וספרותית, סיום הפסוק משמש כהקדמה ישירה לפרק הבא. מכיוון שהוזכר יום לכידת העיר, הכתוב עובר מיד לאחר מכן לתאר כיצד התרחשו המצור והלכידה בפועל [רד"ק]. בנוסף, יש המדייקים כי מילים אלו מתחברות ישירות להמשך התיאור המופיע מעט מאוחר יותר בפרק הבא (ל"ט, ג'), בעוד ששני הפסוקים הראשונים של הפרק הבא מהווים רק מאמר מוסגר [מלבי"ם].