ירמיהו הנביא פונה אל המלך צדקיהו ומבקש להרגיע את חששותיו מפני כניעה לבבלים, תוך שהוא מבטיח לו ביטחון אישי והצלה. בתגובה לפחדו של המלך, ירמיהו מצהיר לֹא יִתֵּנוּ, כלומר, הכשדים לא ימסרו אותך לידי היהודים שכבר ערקו אליהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
כדי לבסס את דבריו, ירמיהו מוסיף שְׁמַע־נָא בְּקוֹל ה' לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. קריאה זו מתפרשת בשני רבדים משלימים. מצד אחד, ירמיהו מתייחס לנבואה נוספת שהוא עתיד לחשוף בפני המלך מיד לאחר מכן. נבואה זו תוכיח שצדקיהו אינו אשם במרד, ולכן אם יסגיר את עצמו מרצונו הוא יצא זכאי בדינו [מלבי"ם]. מצד שני, המילים נועדו להתמודד עם החשש שמא ההבטחה האלוהית לטובה תתבטל בעקבות חטאיו של המלך. על כך משיב ירמיהו כי מכיוון שהוא עצמו מעביר את הנבואה, היא חייבת להתקיים, שכן ביטולה יציג אותו כנביא שקר [חומת אנך].
בסיום הפסוק מובטחת התוצאה של הכניעה: וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ. הבטחה זו אינה מסתכמת רק בהצלת חייו של המלך ממוות, אלא מבשרת שמעמדו ומצבו יהיו טובים באמת [מלבי"ם]. יתרה מכך, גם אם חטאיו של צדקיהו יגרמו לכך שההבטחה לא תתקיים במלואה אלא רק בחלקה, ירמיהו מבטיח כי העיקר לא ייפגע, והחיים והטוב מובטחים לו בכל מקרה [חומת אנך].