המלך צדקיהו מכין את ירמיהו לקראת חקירה בלתי נמנעת מצד שרי הממשל החושדים, ומתדרך אותו כיצד להתמודד עמם מבלי לחשוף את תוכן פגישתם החשאית. השרים, שיגלו על עצם קיום הפגישה, ינסו לדלות מירמיהו מידע באמצעות שילוב של איומים והבטחות חסינות. הם ידרשו ממנו לא להכחיש את הדברים ויאמרו לו ולא נמיתך, כלומר הבטחה שאם יגלה להם על מה שוחחו הם לא יוציאו אותו להורג בעבור זה [מצודת דוד]. במסורת הקריאה של יהודי ספרד, המילה וְאָמְרוּ בפסוק זה נהגית עם הטעמה מיוחדת (געיא) באות וי"ו [מנחת שי].
במוקד החקירה הצפויה יעמדו שתי שאלות נפרדות שהשרים יפנו לירמיהו יחדיו: מַה־דִּבַּרְתָּ אֶל־הַמֶּלֶךְ ולצידה וּמַה־דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ. המלך צדקיהו, המודע לכך שירמיהו לעולם לא יוציא דבר שקר מפיו, רוקם תחבולה מתוחכמת. הוא מורה לירמיהו להשיב לשרים כי הוא בסך הכל התחנן בפני המלך שלא יחזיר אותו אל הכלא בבית יהונתן. השרים יטעו לחשוב שתשובה זו מתייחסת לשאלתם הראשונה ויניחו שזהו אכן מה שירמיהו אמר למלך. אולם לאמיתו של דבר, תשובתו של ירמיהו תהווה מענה מדויק ואמיתי לשאלתם השנייה, שכן זהו בדיוק מה שהמלך מדבר אליו ומצווה עליו לומר באותו הרגע. בזכות מהלך זה ירמיהו אינו נאלץ לשקר, ואילו השרים באים על סיפוקם, אינם מבינים את התחבולה וחדלים מלחקור אותו הלאה [מלבי"ם].