ניסיונו הנואש של מלך יהודה האחרון להימלט מאימת הבבלים מגיע אל קצו המר. לאחר מסע בריחה, כוחות האויב מדביקים את הפער ולוכדים את המלך הנמלט, בדרכו לעמוד למשפט מול שליט האימפריה.
הפרשנים מציגים שתי זוויות שונות לאופן שבו הצליחו הבבלים לאתר את המלך. זווית אחת נשענת על מסורת חז"ל, ולפיה צדקיהו נמלט דרך מערה סודית שהובילה עד לערבות יריחו. באותה עת עבר צבי מעל המערה, והכשדים שרדפו אחרי הצבי הגיעו במקרה לפתח המערה בדיוק כשהמלך יצא ממנה, וכך תפסו אותו [מצודת דוד]. מנגד, מוצג הסבר מציאותי יותר ולפיו צדקיהו לא נמלט כאדם פרטי ואלמוני, אלא לווה בפמלייתו ובבני משפחתו. אילו היה בורח לבדו, ייתכן שהיה מצליח לחמוק, אך התנהלותו כפמליית מלוכה היא שהביאה ללכידתו [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, בעת התפיסה עצמה, כאשר וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ, הוא נותר לבדו לחלוטין, שכן כל צבאו נפוץ ונטש אותו [מצודת דוד].
לאחר לכידתו, החיילים מעלים אותו אל רִבְלָתָה. הפרשנים מסבירים מדוע נלקח צדקיהו לסוריה הרחוקה ולא נשפט בירושלים. מתברר כי נבוכדנצר אמנם הגיע לירושלים בתחילת המערכה, אך מכיוון שהמצור על העיר התארך מאוד, הוא עזב את המקום ושב לבסיסו המרוחק בצפון סוריה. לכן, עם לכידת צדקיהו, נאלצו החיילים להעלות אותו אל מקום מושבו של מלך בבל [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
כאשר צדקיהו מובא בפני נבוכדנצר, הכתוב מציין כי הוא דיבר איתו מִשְׁפָּטִים. משמעות המילה בהקשר זה היא ויכוח, באור של טענות והאשמות [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי מוקד המשפט היה האשמתו של צדקיהו בבגידה. נבוכדנצר, שהמליך את צדקיהו מלכתחילה, בא אליו בטענה קשה: מדוע הפרת את הברית ומרדת בי, וכיצד העזת לעבור על שבועת הנאמנות שנשבעת בשם ה' [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בנוסף למשמעות התוכן, קיימות מסורות דקדוקיות שונות באשר לכתיב המדויק של מילים בפסוק זה. ישנם הבדלים בניקוד המילה יְרֵחוֹ (בצירי או בחיריק), ישנם ספרים שבהם המילה אוֹתוֹ נכתבת בכתיב חסר או מלא, וכן קיימת הקפדה בחלק מהספרים הישנים על כתיבת שמו של מלך בבל כנְבוּכַדְרֶאצַּר עם האות רי"ש [מנחת שי].