עם נפילתה של ירושלים לידי הבבלים, מתרחש אירוע יוצא דופן שבו מלך האימפריה הכובשת דואג באופן אישי לשלומו של נביא החורבן. המילים וַיְצַו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַל־יִרְמְיָהוּ מצביעות על הפקודה המיוחדת שהעביר המלך, שבה הפקיד את הנביא בְּיַד נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים, שר הצבא שהיה אמון על ביצוע הכיבוש בפועל [ביאור שטיינזלץ]. הפקודה נועדה להבטיח שירמיהו לא ייפגע ולא יוגלה, אלא יזכה ליחס מועדף ושכל מבוקשו ימולא [אברבנאל].
הפרשנים מציעים מספר כיוונים ליחסו המיוחד של נבוכדנצר כלפי ירמיהו, הנעים בין מניעים פוליטיים, היסטוריה אישית והשגחה אלוהית.
ברמה הגלויה והמעשית, ירמיהו ניבא רבות על כך שנבוכדנצר יכבוש את ירושלים ויחריב את בית המקדש. גולי יהודה שכבר שהו בבבל, אשר קיוו למפלתה של ירושלים בעקבות גלותם שלהם, ככל הנראה דיווחו למלך על נבואות אלו. מידע זה עודד את נבוכדנצר לעלות על העיר, ובתמורה הוא חש מחויבות לדאוג לנביא שחזה את ניצחונו [חומת אנך, אברבנאל].
לצד המניע המדיני, קיימת התערבות אלוהית נסתרת. ה' עורר את לבו של מלך בבל כדי להגן על ירמיהו, ובכך התקיימה נבואתו המוקדמת של ירמיהו על עצמו, לפיה חייו יינצלו ממוות. מהלך זה מדגים כיצד ההשגחה האלוהית פועלת ומתממשת דווקא דרך סיבות טבעיות ופעולות אנושיות [אברבנאל].
גישות נוספות מצביעות על קשר אישי ורוחני בין השניים [חומת אנך]. על פי המדרש, היכרותם של נבוכדנצר וירמיהו החלה עוד בנעוריהם, בתקופה שבה נבוכדנצר היה אדם עני, ומאז שררה ביניהם חיבה ארוכת שנים. ברובד הסוד, מוסבר כי התקיים ביניהם קשר רוחני עמוק שמקורו בגלגולי נשמות ובייחוסם המשותף לשלמה המלך. משום כך, אף על פי שנבוכדנצר לא הבין זאת במודע, נשמתו חשה בחיבור זה והניעה אותו לכבד את הנביא ולהגן עליו.