נפילת ירושלים מגיעה לשלב המכריע כאשר כוחות האויב חודרים אל תוך העיר. בחסות החשכה, המלך ולוחמיו מנסים להימלט מבעד לטבעת המצור אל עבר המדבר המזרחי. מבחינה צבאית, קשה לקיים מצור הדוק לחלוטין המקיף את העיר מכל עבריה, אפילו בעיר שאינה גדולה כירושלים. הצבא הבבלי ריכז את כוחות הפריצה במקומות מסוימים בחומה, מה שהותיר פערים בפריסת הכוחות שצרו על העיר, ומשם הצליחו המלך ופמלייתו לחמוק החוצה [ביאור שטיינזלץ]. בריחה לילית זו מהווה למעשה בקיעה שניה של חומות העיר [מלבי"ם].
באשר לנתיב הבריחה עצמו, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הפשטנית מסבירה כי דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ היא הדרך שעברה בסמוך לגן המלך, דרך השער שעמד בין שתי חומות העיר [מצודת דוד]. מנגד, המסורת המדרשית מציגה תמונת הימלטות חשאית יותר: למלך צדקיהו הייתה מערה תת־קרקעית שהובילה מביתו שבירושלים ועד לערבות יריחו, ודרכה הוא ברח מבלי שאיש יבחין בו [רש"י, רד"ק].
על פי מסורת זו, לכידתו של המלך בסוף המערה לא הייתה מקרית, אלא מהלך של השגחה שנועד לקיים את נבואת הפורענות עליו. ה' זימן צבי שהילך מחוץ לעיר על גג המערה. חיילי הכשדים שראו את הצבי פתחו במרדף אחריו כדי לתופסו, עד שהגיעו לפתח יציאת המערה, בדיוק ברגע שבו הגיח ממנה צדקיהו, וכך תפסו אותו [רש"י, רד"ק].
יעדם של הבורחים היה הָעֲרָבָה, מונח שמשמעותו אזור מדברי [מצודת ציון]. המלך ואנשיו פנו דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, כלומר לכיוון ערבות יריחו [מצודת דוד], ככל הנראה מתוך כוונה לחצות את הנהר ולהגיע אל עבר הירדן [ביאור שטיינזלץ].